הבת הבכורה שלי שכיום בת 21, בזמנו היתה כבת 11 ורק גילינו שיש לה קשיי קשב וריכוז והיפראקטיביות.
חווינו ימים מאוד מורכבים עם כעסים, צעקות וחילופי דברים, לא הבנו למה היא לא מסוגלת לשבת, ולא מסוגלת לעשות את כל המטלות שלה כמו שאר האחים, הרגשנו שאנחנו לא מבינים אותה, והרגשנו שאנחנו נכנסים למין לופ של הערות שליליות ושל כעסים, ושל צעקות ואפילו עברה בי המחשבה שאולי הילדה עושה לי בכוונה כי זה לא הגיוני שדברים כל כך פשוטים היא לא מסוגלת לעשות
כמו לשבת ליד שולחן האוכל או להכין שיעורי בית או להשלים מטלה פשוטה שהתחילה לעשות ודעתה הוסחה תוך כדי ולא סיימה אותה. ובעיניי, בתור מי שאין לה הפרעת קשב וריכוז זה היה נראה ממש לא הגיוני.
והכל בעזרת גישה מכבדת, מכילה, מחזקת הנובעת מכך שההורה מבין שהילד לא עושה בכוונה אלה קשה לו עם עצמו וההורה מוכן ומזומן לעזור לילד ללמוד להשתפר ולהשתנות. הספר עוזר לילדים להזדהות עם הדמות שבסיפור ולהבין שהם לא הילדים המתמודדים עם הקושי ולהבין שאפשר לשנות ולהישתנות אם רק רוצים. ולהורים הספר מהווה כלי לשיחה פתוחה וקרובה עם הילד על קשייו, מחשבותיו, רצונותיו ומציאה דרכים משותפות לשיפור ושינוי.
